מאיפה מתחילים כשהכול נגמר ?


(מאמר זה פורסם גם בפורטל המשפחה "ככה")

ההתמודדות עם אובדן של אדם יקר ומשמעותי מתחילה ברגע משמעותי, הרגע בו 'השמים נפלו עלי', הרגע בו מתקבלת הבשורה הקשה ויוצאים אל דרך התמודדות קשה ומטלטלת.

מאיפה מתחילים כשהכל נגמר

הכאב

כאשר מתרחש אירוע מוות קיימת תחושת הצפה ומגוון של רגשות עולים: עצב, כעס, אשמה, בדידות, חרדה, בלבול, חוסר ודאות וחוסר אונים, כולן תגובות טבעיות ונורמטיביות. העצבים עדיין חשופים, הרגישות מאד גבוהה ולכן ניתן לראות התנהגויות של בכי, חוסר סבלנות, התפרצות, התכנסות ועוד. קשה להבין ולקבל אובדן ונשאלות הרבה שאלות כמו- האם האובדן באמת קרה?, למה זה קרה לי?, האם זה הגיוני? , איך אני יכול להמשיך לחיות כשיקירי נפטר? כל החלומות והתקוות לעתיד מתנפצות באחת, ויש כאב אדיר הן על מות יקירי והחמצות חייו והן על עצמי ועל הדרך הקשה שעלי לעבור, בלעדיו.
לא קל למצוא הגיון ומשמעות באירוע כל כך בלתי הגיוני ,מתעוררות שאלות קיומיות מהותיות אודות משמעות החיים ואלוהות. מכאן החיים משתנים ושום דבר לא נראה אותו דבר אחרי האובדן. החיים נחלקים ל"לפני" ו"אחרי". וגם כאשר מסתגלים מחדש וחוזרים לתפקד, עדיין נושאים את ה"חור" הזה בלב.

תהליך התמודדות

אבל איננו מצב קבוע, אלא תהליך דינמי, אנשים ממשיכים לחיות עם כאב, קשיים וגעגועים, אך העוצמות משתנות לאורך הזמן. ניתן לדמות את תהליך האבל לגלים- עם עליות וירידות, יש תקופות טובות יותר ויש תקופות קשות. לדוגמא: אובדן בן זוג. אובדן משנה חלקים בזהות ובדימוי של בן הזוג הנותר. זוגיות היא כמו משוואה, וכאשר צד אחד משתנה, כל האיזון מופר, המשוואה בין אוהב לנאהב, חלוקת תפקידים, התוכניות לעתיד, הכל משתנה ומתערער.  אלמנים ואלמנות מתארים תגובות של רצון להתרחק ממקומות הומים, חוסר סבלנות לסביבה ועוד. לעיתים מפחיד לחשוב שנשאר במצב הזה לנצח, אך  קיימת פה דינמיות טבעית והמצב אינו סטטי.

הצפה רגשית

האובדן יוצר חסר גדול, חלל שנפער ודברים רבים מזכירים את האדם האהוב וכואבים מאד, אלו מכונים, "מוקשים", דמיינו הליכה בשדה מוקשים, כאשר באופן פתאומי ובלתי צפוי, מוקשים "מתפוצצים", כואבים עד מאד. חלק מהמוקשים צפויים וחלקם בלתי צפויים, טריגרים שונים גורמים להצפה רגשית: מקומות, שירים, חגים, ימי זיכרון, יום הולדת, אוכל, ריחות ועוד. בהתחלה שדה המוקשים האישי שלנו עמוס מאד, אנחנו פוגשים במפתיע את המוקשים. עם הזמן מוקשים אלו מתמתנים עם הזמן, לומדים מה גורם להצפה הרגשית וכיצד להתמודד איתה. לדוגמא: חג ראשון ללא אמא הוא קשה, מציף ברגשות, מבלבל, מעציב מאד. אותו חג גם אחרי 20 שנה מעלה עצב וגעגוע, אך לא באותה סערה ועוצמה, וכבר ניתן לצפות לתחושות ולדעת כיצד להתמודד.

מאיפה מתחילים כשהכול נגמר

צמיחה והתפתחות

כשהאובדן הוא משמעותי, אנחנו נושאים את ה"חור", הזה לעד, אבל החור הזה משנה גוון וצורה עם הזמן, ההתמודדות שלנו בטבעה ובעוצמתה דינמית. יש לנו תהליכים והזדמנויות למצוא משמעות באובדן, לשנות דברים בעצמנו, ביחסינו עם אחרים, לפתור קונפליקטים, ללמוד בדיאלוג פנימי לנהל את השיחות שלנו עם יקירנו שנפטרו. כך שהאדם שאבד ממשיך להיות חלק מהחיים, ולצד הכאב והגעגוע ניתן לחיות עם הרבה אהבה, זיכרונות נעימים ואף שינויים חיוביים. מחקרים מעידים כי תהליכי צמיחה והתפתחות יכולים להתרחש לצד מצוקה וכאב.
לאחר האובדן עולם נראה כאוטי, חסר משמעות ויכולת השליטה לגבי העולם מתערערת. צמיחה, גדילה הם שינויים חיוביים סובייקטיביים שמתרחשים כתוצאה מהמפגש עם הטראומה. זהו תהליך בו האדם יכול להפיק מהאירוע מימד חיובי, להחזיר לעצמו שליטה, ולבנות זהות שבה האדם היקר שנפטר מופנם פנימה אל תוך ליבינו.

לסיכום

• אבל אינו מחלה שניתן לתת לה תרופה ולהבריא ממנה, זהו תהליך ארוך של התמודדות ושל הסתגלות מחודשת לחיים, לצד כאב וגעגועים שנמשכים לעד.
• כל אדם מתמודד באופן אינדיבידואלי עם האובדן, וקיימות הרבה עליות וירידות (ניתן לדמיין גלים). כשנמצאים למטה מרגישים בתחתית- עצב, דכדוך, חידלון וכשעולים למעלה בגל, יש הטבה. גם לזמן יש דינמיקה, עם השנים לומדים להסתגל מחדש לחיים ולחיות יחד קושי וכאב.
• חסרונו של האדם היקר מורגש בכל רגע ומודגש עוד יותר בצמתים משמעותיים בחיים (הריון ולידה), מעברים, חגים וימי השנה.
• כדאי לגלות הבנה, אנושיות וסלחנות כלפי עצמך.
• תמיכה ושיתוף הינם חשובים מאד, כדאי לשתף את האנשים הקרובים לך.
• אפשר לעבד את האבל באמצעות כתיבה, קריאה, אומנות, הנצחה, אלבומי תמונות.
• טיפול רגשי מסייע בתהליך ההתמודדות, בהמשך הקשר עם הנפטר, ובביטוי ועיבוד רגשי. טיפול מסייע לאדם לחיות עם האפשרות של כאב, חסר וגעגוע לאורך החיים, אך גם להסתגל ולהמשיך בחיים ולמצוא משמעות באירוע הקשה שארע.