טיפול בהורים מזדקנים


(מאמר זה פורסם באתר המקצועי "על הספה")

הזקנה הינה תהליך נורמטיבי במעגל חייו של אדם, והיא עלולה להיות מלווה בשינויים תפקודיים, רגשיים, התנהגותיים וקוגניטיביים (Ball et al., 2000). בנים ובנות המתמודדים עם אתגרי הטיפול בהורים מזדקנים, ניצבים בפני סוגיות רבות ומורכבות.

טיפול בהורים מזדקנים

ההתמודדות עם שינוי הזקנה עלולה לזמן קונפליקט בין תלות לבין עצמאות (Caron & Bowers, 2003). ההורה חש פעמים רבות כי הוא מאבד מכוחו, הופך לעתים תלותי יותר רגשית ופיזית וקיימת ירידה באיכות חייו. במקביל, גם הדור הצעיר, המטפל העיקרי, חש כי הוא מאבד מחירותו, מוטלות עליו משימות רבות והוא חש עומס רב, קושי להתמקד במשימות, שחיקה וירידה באיכות חייו (Son et sl., 2009).

הילד המטפל בהורה המזדקן, חש את השינוי ההתנהגותי והרגשי של ההורה, כאשר לעיתים דפוסים שהיו בעבר מועצמים בזקנה. המטפל צריך להתמודד עם מגוון התנהגויות כגון; התנגדויות, התפרצויות זעם, תובענות ולעיתים ניתן לראות גם שינוי למקום רך, אוהב, מחבק.

מטפלים חווים תחושות של ייאוש, עייפות, חוסר שקט, אבל, כעס, אשמה, חוסר ביטחון, הכחשה, חוסר אונים, בידוד חברתי וקושי בקבלת החלטות. תחושה של מועקה אינסופית ונטל שקשה לחלוק. איך נתמודד? מה יקרה בהמשך? איך זה ידרדר? באיזה קצב? כיצד אוכל לטפל בדרך הטובה ביותר? כיצד ניתן לתמרן בין כל המחויבויות?

מצבו הרגשי של המטפל נמצא בהלימה לנטל המוטל עליו. מחקרים מצביעים על קשר בין רמות גבוהות של דיכאון וחרדה ובין עומס טיפול רב, בקרב מטפלים עיקריים (Werner et al., 2012). בנוסף, מטפלים המתמודדים עם בעיות בריאות שלהם, נמצאו כבעלי עומס טיפולי כבד יותר (Di Mattei et al., 2008).

התמודדותו של המטפל העיקרי משפיעה על כל תחומי חייו; עבודה, משפחה, קשרים חברתיים (Funk, 2010). לרוב החברה מסייעת במצבי משבר, אך באופן טבעי מלווה פחות את האדם לאורך זמן. המטפל העיקרי עלול לחוש בדידות, וההתרחקות החברתית מקשה על ההתמודדות בזמן שבו תמיכה חברתית כה חשובה.

המשא הכבד ביותר של הבנים והבנות המטפלים בהוריהם, הוא המשא הרגשי. הטיפול בהורה מעלה פחדים רבים בינו ובין עצמו אודות זקנתו וזקנת קרוביו, כיצד יראו ימי האחרונים? האם אהיה נטל על ילדי?. טיפול באדם זקן מפגיש את הצאצא אל מול בגידת הגוף, סופיות, חידלון, מוגבלות ואל מול היתמות. בטיפול קיים מפגש עם תלות וייאוש, זהו אתגר למצוא את שביל הזהב אל הקרבה, עם יכולת שחרור רגשית, במקום הנתיב שבו המוגבלות והפחד מובילים לריחוק או למניעת הקשר.

התמודדות

התמודדות מיטיבה של הפרט והמשפחה נובעים מתוך תחושת צורך אותנטית לדאוג להורה ולפעול לסייע לו באהבה ובכבוד. כאשר הטיפול של הילד טוב יותר, תחושות האשמה פוחתות. הילד מעביר להורה את התחושה האמתית שניתן לסמוך עליו, שמותר להיות חלש והוא מכיר במצבו של ההורה כעת. כאשר תחושת הדחק של הבן גבוהה עקב מצב ההורה, ייתכן קושי בטיפול. על הילד לנסות להבין ולהכיל את המקום שבו נמצא ההורה בימים אלו. כולל הקושי העצום בטיפול בהורה עם דמנציה ואלצהיימר (Alexander & Kelein, 2001).

בד בבד עם הטיפול והנתינה על הילד לשמור על גבולותיו כמטפל. הגבולות צריכים להיות ברורים להורה ולשאר בני המשפחה, אבל קודם כל לבן עצמו. כגון; ימי הביקורים, מטלות שהבן מוכן לעשות.

הטיפול בהורה המזדקן הוא משימה מורכבת ולכן יש צורך בהתארגנות משפחתית בכדי לקבל תמיכה רגשית ועזרה פונקציונלית. במקום שיש בו הרבה חוסר אונים, אשמה, בדידות, וחרדה, הדיאלוג המשפחתי הוא בעל ערך משמעותי. ניתן לשוחח על הקשיים; "כמה קשה להכניס לבית סיעודי", ולקבל החלטות משותפות; "האם להביא עובד זר". עריכת תאום ציפיות הדדי מסייע להבנה ולבניית טיפול מכבד. וברמה האדמיניסטרטיבית בניית שרשרת טיפול שבה כל אחד מסייע לפי מידת יכולותיו ולפי צרכי ההורה (כלכלית, היוועצות, רגשית, פיזית). אל תדחו עזרה, הרחיבו את המעגלים שיכולים לסייע לכם. הזדקנות ההורה עלולה לגרום להפרת האיזון במשפחה ולהביא למתח ולעימותים, ולכן התארגנות מחודשת של כל בני המשפחה יכולה להקל ולסייע בהתמודדות של הפרט והמשפחה.

מומלץ להתייעץ ולשתף אנשים שהתנסו בחוויות הטיפול בהורים, או לפנות לקבוצות תמיכה (Pinqurat & Sorensen, 2006), להיעזר בגורמים בקהילה או לפנות לעזרה מקצועית בהתאם לצורך. בנוסף, המטפל העיקרי נוטה להזניח את עצמו בעקבות המשימות הרבות הרובצות עליו. הטיפול הינו לרוב ממושך וצורך משאבים רבים. חשוב מאד לשמור על תזונה מאוזנת, פעילות גופנית, מנוחה, מעקב רפואי ופעילות פנאי.

הבת או הבן המטפלים צריכים להכיר בכך שיכולתם כמטפלים מוגבלת וכי הפנטזיה להיות "מטפל מושלם", כשמה הינה רק פנטזיה, המובילה בעיקר לרגשות תסכול ולאשמה. כדאי לגלות יותר אנושיות כלפי עצמך וכן הוקרה והערכה כלפי מאמציך.

היחסים בין ילד מטפל להורה המזדקן אינם לוח חלק, אלא כוללים את ההיסטוריה המשפחתית הקיימת ביניהם. פעמים רבות, ילדים מטפלים מנהלים התחשבנות גלויה או נסתרת עם ההורה על רקע קונפליקטים מהעבר, קונפליקטים חדשים שהתעוררו בזמן הטיפול או קונפליקטים מתמשכים לאורך השנים. קשה לטפל ולסייע כאשר חשים כעס ואשמה ועמדה רגשית זו עלולה לפגוע הן בטיפול בהורה והן בילד המטפל. יחד עם זאת, ניתן לנצל עמדה מורכבת זו כפתח לתיקון, לסליחה ולקבלה. לעיתים במקומות בהם ההורה חלש ונזקק והמטפל מתגייס לוויתור וסליחה, הנתינה והקשר המחודש יכולים להיות מעין פיצוי עבור שניהם.

Alexander, D. A., & Klein, S. (2001). Caring for others can seriously damage your health. Hospital Medicine (London, England : 1998), 62(5), 264-267.

Ball, M. M., Whittington, F. J., Perkins, M. M., Patterson, V. L., Hollingsworth, C., King, S. V., & Combs, B. L. (2000). Quality of life in assisted living facilities: Viewpoints of residents. Journal of Applied Gerontology, 19(3), 304-325.

Caron, C. D., & Bowers, B. J. (2003). Deciding whether to continue, share, or relinquish caregiving: Caregiver views. Qualitative Health Research, 13(9), 1252-1271.

Di Mattei, V. E., Prunas, A., Novella, L., Marcone, A., Cappa, S. F., & Sarno, L. (2008). The burden of distress in caregivers of elderly demented patients and its relationship with coping strategies.Neurological Sciences, 29(6), 383-389.

Funk, L. M. (2010). Prioritizing parental autonomy: Adult children's accounts of feeling responsible and supporting aging parents. Journal of Aging Studies, 24(1), 57-64.

Pinquart, M., & Sorensen, S. (2006). Helping caregivers of persons with dementia: Which interventions work and how large are their effects? International Psychogeriatrics, 18(4), 577-596.

Son, J., Erno, A., Shea, D. G., Femia, E. E., Zarit, S. H., & Stephens, M. A. P. (2007). The caregiver stress process and health outcomes. Journal of Aging and Health, 19(6), 871-887.

Werner, S., Auslander, G. K., Shoval, N., Gitlitz, T., Landau, R., & Heinik, J. (2012). Caregiving burden and out-of-home mobility of cognitively impaired care-recipients based on GPS tracking. International Psychogeriatrics, 1(1), 1-10