"איש איש ומידת יגונו" – ראיון עם ענבר לבקוביץ


  ( מאמר זה פורסם גם באתר "אבלINFO")

כיצד מתמודדים עם אבל? מה זה טנטולוגיה? האם אבל זה מחלה? משמעות החיים על רקע אובדן, כאשר ילדים מטפלים בהורים ועוד – ערכנו ראיון עם ענבר לבקוביץ, מטפלת בתחומים של אבל, אובדן, מצבי חולי ומשבר

אני תמיד מצטטת לאנשים את המשפט של רולאן בארת "איש איש ומידת יגונו", אומרת ענבר לבקוביץ, מטפלת בתחומים של אבל, אובדן ומצבי חולי ומשבר. היא דוקטורנטית לגרנטולוגיה (חקר ההזדקנות) וטנטולוגית מוסמכת (מטפלת בתחומי אבל ואובדן) מטעם ארגון הטנטולוגיה האמריקאי (ADEC). במהלך הראיון שערכנו אתה, היא מספרת כיצד הגיעה לעיסוק בתחום, איך מתמודדים עם אבל במהלך טיפול, על התמודדות של ילדים אשר מטפלים בהורים חולי דמנציה ואלצהיימר, על הטלטלה של האובדן, וכיצד יוצקים משמעות חדשה לחיים.

איש איש ומידת יגונו

לפי האתר שלך, את עוסקת בשורה של נושאים שקשורים לזיקנה, אבל, אובדן והתמודדות עם המוות, איך התגלגלת לעיסוק בתחומים אלה?

אני חושבת שכולנו עובדים לא במקרה במה שאנחנו עובדים. גם אני הגעתי לנושא הזה מתוך סיפור חיי, מתוך התמודדות אישית ומשפחתית עם נושא של אובדן וחולי. עוד לפני כן עסקתי בתחום של טיפול, אבל בעקבות מה שקרה, יצאתי לחקירה עצמית של הנושא הזה, והתחילו לפנות אליי אנשים מהמעגל הקרוב, וגיליתי שכמו שאני הרגשתי בודדה, אבודה, לא יודעת – ככה מרגישים גם אנשים אחרים, שבעצם הרבה אנשים נמצאים באותו מקום. אחר כך התחלתי להעמיק את הידע שלי יותר ויותר. הנושא הזה של אובדן זאת מטרייה מאוד גדולה של תחומים.

את טנטולוגית מוסמכת, תוכלי להסביר מה זה טנטולוגיה?

טנטולוגיה זה מדע השכול, וטנטולוג הוא אדם שמוסמך לטפל בתחום של אובדן ואבל. המונח הזה פחות מוכר בארץ, אבל בעולם הוא ידוע. במיתולוגיה היוונית, טנטוס היה אל המוות ומפה השם. התפיסה היא אינטרדיסציפלינרית ומאוד הוליסטית גם במחקר וגם בטיפול. מגיעים לתחום הזה מכל מני תחומים: אחיות, עבודה סוציאלית וכך הלאה. בלימודי הטנטולגיה, לומדים בצורה מאוד מעמיקה ומאוד מקיפה את כל התחומים של אובדן ואבל: תאוריות פסיכולוגיות של אבל ואובדן, החולה הנוטה למות, מה קורה במשפחה, אתיקה בתחום וכו'. הלימודים הם לא רק תיאורטיים, אלא כוללים גם סדנאות – בהן מצופה מהתלמידים להביא את החוויות האישיות שלהם. יש קוד אתי לטנטולוגים, אשר מחייב כל מי שמוסמך בתחום, בדומה לקוד האתי בתחום הפסיכולוגיה: מה קורה כשאתה פוגש דברים בחיים שלך ולא עיבדת עם עצמך? מהם הגבולות שלך בטיפול? הקוד מתייחס לצורך בידע ובהכשרה, שצריך לשאוף למודעות עצמית, להכרה במגבלות שלנו.

מי פונה אלייך לעזרה ומה קורה במהלך הטיפול?

אנשים שאיבדו אנשים שקרובים אליהם, אלמנות, אחים שכולים, מגיעים אליי גם בנושא של דמנציה ואלצהיימר, לרוב בני זוג או ילדים של החולים. אני אתן שתי דוגמאות.

במקרה של אבל, למשל, אלמנה יכולה להגיע אחרי תקופה מסוימת, ולהגיד: אני מתפקדת אבל אני לא מרוכזת ואין לי סבלנות ואני כל הזמן חושבת על בעלי ורק מתגעגעת, אני לא מזהה את עצמי והילדים חושבים שאני משתגעת, ואז כשאני שואלת אותה כמה זמן עבר, הרבה פעמים אני מגלה שזה מאוד טרי, שבעצם התגובות שהיא מתארת הן תגובות טבעיות. חלק מתהליך הטיפול זה לתת לגיטימציה, לחברה אין סבלנות, יש ציפייה מאנשים להתאושש מהר מאוד, אבל הסמפטומים האלה של המנעות סביבתית, של העלאת זכרונות הם חלק מהתמודדות. אבל זה לא מחלה, וצריך ללמוד לחיות עם הכאב, להסתגל לחיות בלי האדם האהוב.

במקרים של דמנציה או אלצהיימר – המצב הוא אחר. אלה מחלות שהן לאורך שנים, ואנשים שמגיעים לטיפולים לרוב שחוקים מאוד, אין להם זמן לעצמם, אין להם זמן לחיי חברה. הטיפול מתמקד בלהבין את המחלה, סיוע בהתמודדות עם כל מני מצבים, איך מוצאים שגרת יום לאדם החולה, מה עושים עם הילדים, כל אחד מתמודד עם זה בקצב אחר, והסיוע בטיפול הוא גם בהתמודדות הרגשית וגם בהתמודדות האינסטרומנטלית.

מה שאת מתארת לגבי אצלהיימר ודמנציה, זאת הקצנה של התמודדות של ילדים עם טיפול בהורים במהלך הזיקנה, יש את השלב הזה בחיים שהילדים הופכים למטפלים של ההורים, זה מתהפך?

אני אתקן אותך: זה משתנה אבל לא מתהפך, כשהורה מטפל בילד, הוא יודע שזה זמני, ויש תקווה שזה ישתנה. כשילד (שהוא כבר אדם מבוגר) מטפל בהורה מזדקן זה בדיוק להפך, אני יודע שזה כנראה ילך וידרדר. המצב היותר מורכב בטיפולים מהסוג הזה, זה כאשר אותם ילדים מרגישים בחווייה שלהם שלא הכילו אותם בילדות, שלא היו שם בשבילם, ופתאום מצופה מהם (ע"י ההורים, הסביבה) להיות שם ולהכיל את ההורים המזדקנים, ולא תמיד הם מרגישים שהם רוצים לעשות את זה. ולא רק שלא רוצים, לרוב יש להם כבר ילדים משל עצמם, וזה קשה מבחינת סדר היום, והם אומרים: אני לא מרגיש שהיו שם בשבילי, ועכשיו מצפים ממני להיות שם באופן מלא. התגובות למצב הזה משתנות, יש כאלה שמאבדים את עצמם בתוך הטיפול בהורה, יש כאלה שנמנעים, יש כאלה שאומרים עכשיו יש דווקא הזדמנות לעשות תיקון.

האם יש לך עצות כיצד להתמודד עם אבל?

אבל זה תהליך שלא נגמר. אמנם יש ירידה בעוצמות ובאינטנסיביות של התגובות במהלך הזמן, אבל זה לא נגמר. אנשים כל הזמן שואלים מתי זה יגמר? אבל זאת ציפייה שהיא לא ריאלית. זה תהליך של הסתגלות לחיים בלי אדם אהוב. בחווייה הפנימית הוא נמצא אתנו עדיין, והקשר אתו או אתה ממשיך להשתנות ולהתפתח בפנים, זאת למרות שהוא כבר לא בחיים.

צריך להבין שלאנשים יש קצב שונה של התמודדות, אנשים אומרים לי, "מה חברה שלי, אלמנה, כבר חזרה לעבודה ויש לה חבר חדש, ואני ככה" – אז חשוב להבין שהקצב הוא אחר מבן אדם לבן אדם ושכל תגובה היא בסדר. אני תמיד מצטטת לאנשים את המשפט מתוך "יומן האבל" מאת רולאן בארת "איש איש ומידת יגונו". דפוסי ההתמודדות שלנו שונים, ולפעמים זה קשה כשיש תגובות שונות בתוך המשפחה: יש כאלה שבוכים, יש כאלה שמסתגרים, וצריך ללמוד לקבל את זה. עוד דבר חשוב מאוד, זה נושא התמיכה והשיתוף, זה חשוב להיתמך ולשתף אנשים שקרובים לכם. ואחרון וחשוב, לגלות הבנה ואנושיות כלפי עצמכם.

התמודדות עם אובדן מובילה פעמים רבות לשאלות של אמונה, משמעות החיים, רוח ודת, כיצד מתמודדים עם השאלות הללו במסגרת טיפול?

במצבים של אובדן יש טלטלה, ולאנשים יש מחשבות קיומיות, יש מרחב גדול להביא את השאלות האלה לטיפול, וכל אחד לוקח את זה למקום שלו. מה המשמעות של החיים בלי האדם שאהבתי? איפה אלוהים היה כשזה קרה? התנפץ לי העולם, ועכשיו כלום לא יראה אותו דבר. וזה האתגר שלנו, להרכיב מחדש אחרי המפץ הזה – והרבה פעמים אפשר למצוא שם דברים אחרים, אפשר למצוא כוח ומשמעות חדשה לחיים, ולפעמים אפילו צמיחה. התהליך הזה שבמסגרתו אנשים מארגנים מחדש את הזהות שלהם ומייצרים נרטיב חדש של עצמם הרבה פעמים כרוך בשינוי בחיים: אנשים יכולים להתקרב לדת, לשנות סדרי עדיפויות בחיים, להתנדב.

בעקבות אובדן, מתרחשים תהליכים פנימיים וחיצוניים, ובצד הכאב, יש לנו גם הזדמנות למצוא משמעות, לשנות דברים בעצמנו וביחסינו עם אחרים, לפתור קונפליקטים, ללמוד לנהל את השיחות שלנו עם יקירנו שנפטרו בדיאלוג פנימי. כך שהאדם שאבד ממשיך להיות חלק מהחיים, ולצד הכאב והגעגוע ניתן לחיות עם הרבה אהבה, זיכרונות נעימים ואף שינויים חיוביים. מחקרים מעידים כי תהליכי צמיחה והתפתחות יכולים להתרחש לצד מצוקה וכאב. טיפול רגשי מסייע בתהליך ההתמודדות, בהמשך הקשר עם הנפטר, בביטוי ובעיבוד רגשי. טיפול מסייע לאדם לחיות עם האפשרות של כאב, חסר וגעגוע לאורך החיים, אך גם להסתגל ולהמשיך בחיים ולמצוא משמעות באירוע הקשה שארע.